כשהייתי סטודנט, עבדתי משמרות ארוכות בתחנת דלק. לפעמים בחנות ולפעמים כמתדלק. ריח הדלק יכול לשגע את המוח, במיוחד בסוף המשמרת. הבוס שלי המליץ לשתות חלב. הוא אמר שזה ימנע מריח הדלק לעשות לי כאב ראש. נשמע לי כמו בולשיט אחד גדול, אבל כשהוא הציע לקחת חלב מהמקרר על חשבון העסק, מה כבר היה לי להפסיד?
החלב לא עזר. להפך – הוא עשה לי בחילה.
בקיצור, יום שישי אחד, אחרי חצי משמרת כמתדלק, חטפתי כאב ראש והתחלפתי עם הבחור שעבד בחנות. בחודש שעבר, החנות קבלה צו סגירה לכמה שבועות בגלל שאחד העובדים מכר סיגריות ואלכוהול לקטינים. הבוס דרש שנבדוק תעודות כאשר מתעורר הספק הקטן ביותר.
לקראת אחת בלילה הגיע אחד הלקוחות הכי חצופים שראיתי בחיים שלי.
היו לו פנים חלקות כמו טוסיק של תינוק, הוא היה בקושי מטר שישים וחמש והוא דרש 2 קופסאות פרלמנט.
"ילד," אמרתי לו, "תקרא את השלט – אין מכירת סיגריות ואלכוהול מתחת לגיל 18".
"אתה צוחק עלי?". הוא התפלא?
"לא, ילד. נראה לי שאתה זה שצוחק עלי".
"הוא הושיט רישיון נהיגה".
בסעיף תאריך הלידה היה כתוב 1980.
זה היה שקוף שהוא השיג רישיון מזויף.
"תן לי תעודת זהות," דרשתי.
הוא נתן לי אותה וגם את כרטיס האשראי : "אתה דפוק לגמרי…" הוא אמר, "זה נראה לך מזויף? אני נראה לך כמו ילד באמת? לילדים יש כרטיס אשראי?".
גם תעודת הזהות הייתה אמתית.
ואז נכנסה ילדה לחנות ואמרה לו : "אבא, אתה בא? אימא קוראת לך…"
בחיים לא ביקשתי כל-כך הרבה פעמים סליחה בדקה אחת.