בזמן האחרון אני מרגיש מאוד בודד. נשארתי הרווק האחרון, כל החברים שלי מתחתנים ומשריצים, ועכשיו גם עברתי לגור בגדרה. למה דווקא גדרה? עדיף דירה בתנאים אנושיים בפריפריה מאשר לגור בתוך דירה מטר על מטר בת"א. גרתי בבניין מסריח עם מעלית שכדי שיהיה בה ריח טוב יותר היה צריך להפליץ.
בקיצור, אפסיק לבלבל לכם את המוח ואחזור לעניין.
אז הרגשתי נורא בודד ולכן התקשרתי לאשר, חבר מתקופת הצבא, שאיכשהו לא הגיע למצב בו הוא לובש את הסינר בבית. במילים אחרות – אחד שאפשר לצאת אתו לבילוי גברים מבלי שהוא יבקש רשות מהאישה.
"מה קורה, גבר," הוא ענה. "איפה נעלמת?".
"תקופה קשה. אל תשאל. עברתי דירה לגדרה".
"מה? למה לחור הזה? כבר היה עדיף לגור באיזה התנחלות שכוחת אל כמו מעלה גירה, או קורקבן ישורון".
"התנחלות שכוחת אל. תמיד אהבתי את הציניות שלך. בקיצור, אתה ספונטני?" שאלתי בהיסוס.
"כמו שבץ מוחי".
"יופי. יום שישי מחר ולא בא לי לבזבז אותו בשינה. רוצה לעשות איזה טיול על הבוקר?"
"מה טיול. אתה יודע שאני לא אוהב להפעיל יותר מידי את הרגליים. יש פארק דייג לא רחוק מהחור שאתה גר בו. רוצה נלך לדוג כמה ברבוניות? ואם יהיה זמן אז גם כמה דגים?"
"התגעגעתי לשטויות שלך".
"יאללה תהיה מוכן פונקט בשש על הבוקר. נבוא להעיר את הדגים".
"יאללה – אני גר באנילביץ' 54. צפור ואני יורד".
התעוררתי בחמש בבוקר ובעשרה לשש כבר הייתי בחוץ. אשר הוא שטוטניק אבל דייקן בצורה חולנית, וכשבשש "פונקט" כשהוא לא הגיע, התחלתי לחשוש שכבר קרה משהו. בשש ודקה הוא התקשר.
בלי בוקר טוב. בלי מה המצב ישר: "אתה יודע שאני שונא איחורים".
"אני במקום".
"מה במקום. אני ליד הבית שלך מול השופרסל- אנילביץ' 54".
"על איזה שופרסל אתה מדבר. אין שופרסל בגדרה".
"מה גדרה?!? אני בחדרה!".