חודש לקח לי לשכנע אותה לצאת איתי. לבסוף היא הסכימה לצאת לדייט צהרים ביום שישי, או בשמו הלא רשמי – דייט של זהירות.
אספתי את אסנת מהבית עם היונדאי גטס המקרטעת שלי, כן לא ממש רכב יוקרה, אבל זה מה יש. היא נכנסה לרכב, עטופה במעיל וצעיף. העננים החלו להתקדר מעלינו ונראה היה שבקרוב ירד גשם.
היא החליטה שנוסעים לבית הקפה הקרוב. הנסיעה הייתה קצרה מאוד, כ 2 קילומטר מהבית שלה. החנייה הייתה חצי ריקה ולא הסתבכתי במציאת מקום כמו שתמיד קורה לי. התיישבו בבית הקפה. היא הזמינה עוגה וקפה ואני אמרתי למלצר שאני רוצה את אותו הדבר.
אחרי שתיקה מביכה, הקרח נמס והיא סיפרה על איך היא סובבה את הקרסול שלה בטיול לדרום אמריקה ואני סיפרתי על איך שברתי את עצם הזנב בתאילנד, ואיך ברחתי מהרופא שטיפל בי כי הבנתי שהוא למעשה כמעט עיוור כשאל אותי אם זה כואב לי כשהוא עושה ככה. כש"ככה" היה למחוץ לי את הביצים.
אחרי שהקרח ביננו נמס סופית, והדייט נגמר כששנינו מחויכים, יצאנו החוצה וגילינו שיורד מבול. לא טרחנו להביא מטריות. הרמתי את המעיל מעל הראשים שלנו ורצנו לרכב. לחצתי על השלט. הרכב לא הגיב.
לחצתי עוד פעם.
כלום.
הגשם רק הלך והתגבר.
הכנסתי את המפתח לחור המנעול, סובבתי אותו אבל הדלת לא נפתחה. אולי הגשם הרס את הנעילה המרכזית? אולי הוא שיתק את השלט?
לחצתי שוב ושוב. ניסיתי לפתוח את דלת הנוסע ליד הנהג ואפילו את תא המטען.
כלום.
"חרא"! צעקתי ובעטתי בגלגל הקדמי.
ואז אורות הרכב הבהבו ומשום מקום הגיחה בחורה עם מטריה. היא פתחה את הדלת, נכנסה לרכב, הניעה אותו ונסעה משם.
"מה לכל הרוחות…" סיננתי ולחצתי על השלט מרוב עצבים.
רק אז שמתי לב שהאורות ביונדאי גטס שמאחורי נכבים ונדלקים כשאני לוחץ.