אנחנו מאוד חברותיים, ואוהבים לארח.
לפני כמה שנים באו להתארח זוג ממש נחמד. הוא עבד עם בעלי. את אשתו פגשתי פעם אחת – מותק אמיתית.
אבל מה… לא זכרתי את שמה. גם בעלי לא.
והם אצלנו בבית. ואנחנו כבר עמוק בתוך האירוח אז אי אפשר פתאום לשאול מה שמה.
שעתיים! שעתיים של עינויי מחשבה. איך לעזאזל קוראים לה?
ובעלה שיחיה, קורא לה ממי!! מה ממי מה????
והבן שלהם – קורא לה אמא.
וניסינו לשאול את הקטן… איך קוראים לך? איך קוראים לאבא? איך קוראים לאמא? אבל הוא היה קטן מדי וענה – אבא / אמא. לא זרם איתנו. לא ראה שאנחנו במצוקה אמיתית.
היה ערב ממש מהנה ומצחיק. הם אחלה זוג!
אבל חיכינו שייגמר כבר! תסכימו איתי שלנסות להזכר במשהו בלי הצלחה זה מתסכל נורא.
איך שהלכו (בשעה טוב!) פתחנו ספר טלפונים (זה היה ממש מזמן, לפני שגוגל ידע הכל, כשעוד היו דברים כאלה ספרי טלפונים) והתחלנו לעבור על כל שמות המשפחה X בעיר שלנו ולהצליב מידע עם שם הבעל (שלפחות כן ידענו)
אז המממ…. המספר שלהם לא מופיע, כי אם כבר תסכול אז עד הסוף.
ראבאק איך הולכים לישון בלי לפתור את התעלומה?
שנתנו נדדה אותו לילה.
למחרת בעלי פגש את בעלה, שאמר לו – היה אחלה, ענבל נהנתה מאוד.
ע-נ-ב-ל
!!!!!
ובא לציון גואל.