אל תשאילו לעולם ספרים לחברים. לשונאים – כן. לחברים? לעולם לא!
תלמדו ממני.
אנשים פשוט שוכחים להחזיר אותם. ולא רק שהם שוכחים, הם גם טוענים שזה בכלל היה הספר שלהם מלכתחילה.
לא יאמן.
הטונים ביני ולבין רמי, שסירב להחזיר לי את "קו הקוקייה", הפכו לצורמים כבר בטלפון.
"מה אתה דפוק?", הוא צעק. "זה הספר שלי, זה אני השאלתי לך אותו פעם. הפכת לסנילי או משהו?"
"אני סנילי? אני קניתי את הספר הזה בשבוע הספר בשנה שעברה כי העותק הקודם נהרס. אתה השאלת אותו ממני!".
"יש לך בעיות בזיכרון. כדאי שתלך לרופא או משהו כי-"
"כי מה? אני בדרך אליך. אני בא לקחת אותו". טרקתי את השפופרת ומיהרתי להגיע לדירה של רמי.
על מי הוא חושב שהוא עובד? אין לו שמונים שקל לקנות עותק לעצמו אז הוא גונב ממני?"
דפקתי לו על הדלת כמו לוכד עריקים עצבני בזמן מלחמת העולם הראשונה: "תפתח כבר, יא גנוב" צעקתי לו.
אם הספר הזה של קן קיזי לא היה כל-כך חשוב לשנינו, כנראה שלא היינו רבים עליו כל-כך חזק.
צעקנו האחד על השני עד כדי כך שכאב לי המקום בו מתחבר עמוד השדרה לגולגולת.
"יש לי הוכחה חד משמעית, יא מפגר!" עוד רגע והיה יוצא לו קצף מהפה. "הוכחה שאתה גנב מנייאק".
"איזה הוכחה? שבדף שמונה יש נזלת מיובשת? שניסע למעבדה לבדוק "?DNA
"לא יא מטומ-"
"איזה הוכחה כבר יכולה להיות כשאני בטוח ב 100% שאני צודק?"
"תפתח את הספר!" הוא צעק.
פתחתי אותו.
על החלק הפנימי של הכריחה היה כתוב:
לרמי, אהובי האחד והיחיד – ליום הנישואים הראשון שלנו.
מקדישה לך את המהדורה החדשה של קן הקוקייה – הספר שקראת כשנפגשנו לראשונה בספרייה של המכללה.
חסר לך שאתה לא זוכר.
סתם 🙂
אוהבת
דנה
באותו רגע רציתי לקפוץ מהחלון כי כך נזכרתי שהשאלתי את הספר בכלל למישהו אחר.