צעצוע של סיפור

בשנה שעברה הייתי על סף עצלנות כרונית. לא היה לי כח לעשות שום דבר. הייתי מובטל ומשועמם.  הייתי מתוסכל מחיפוש עבודה והדבר היחיד שהייתי מסוגל לעשות הוא לצבור עוד ועוד שעות שינה. בוקר אחד הכרחתי את עצמי לקום וללכת להסתובב בפארק השכונתי כדי לפחות לספוג קצר אור שמש לפני שאני מתנוון לגמרי.

טיילתי בשבילים ובסוף התיישבי מול הנדנדות. מלבדי ואב עם ביתו לא היה שם אף אחד. הוא נדנד אותה והיא  אמרה משהו שהצחיק אותו.  אחרי כמה דקות, הבנתי שזה אחד מהקצינים האחראים עלי במילואים.

רק אתמול קיבלתי צו להגיע לאימון בעוד חודש.

הקצין זיהה אותי: "שי, מה המצב? לא ידעתי שאתה גר באזור".

"גם אני לא ידעתי שאתה שכן שלי".

"אני לא בדיוק שכן. אשתי גרה כאן. אנחנו גרושים וזה היום שלי עם מורן".

"חזק יותר, אבא," היא בקשה, "הקצין נענה לבקשה. ניסיתי להיזכר איך קוראים לו, אבל ידעתי שזה חסר טעם כי אני אשכח אחרי חמש דקות.

לא היה לי חשק לדבר אתו, אבל הייתי חייב להתחנף אליו כדי שייתן לי לצאת מידי פעם הביתה. הבסיס סגור, אבל אפשר לקבל אישור לישון בבית. דיברנו על הגדוד. הוא היה מורעל ואני הנהנתי לחיוב על כל דבר שהוא אמר. לבסוף הוא הצהיר: "אתה אחלה בחור. לא יצא לי להכיר אותך יותר מידי בשירות. שמע, למורן יש יום הולדת מחר, כמה אנשים מהגדוד באים עם הילדים שלהם. אני אשמח אם תבוא, אפילו שאין לך ילדים".

הסכמתי. כשיש לחץ בית, אני מוכן לעשות את הכל.

הלכתי לחנות הצעצועים הכי קרובה לבית וקניתי את בובת הברבי הכי זולה שמצאתי. לא היה לי שקל מיותר, אבל אי אפשר לבוא בידיים ריקות, נכון?

הגעתי לדירה של איך שקוראים לו. אמרתי שלום לכמה פרצופים מוכרים ונתתי את המתנה למורן. היא קראה את העטיפה במהירות.

היא הייתה על סף דמעות.

לא מהתרגשות.

גם לא מאושר.

החברים של הקצין היו המומים. גם הקצין עצמו. הם ונעצו בי מבט של  " מה, אתה דפוק?".

 

ואז מורן אמרה: בובות זה לבנות. איכסה. אני בן!"

One comment on “צעצוע של סיפור

  1. מאת Adi Museri:

    חחחחח לא יודעת איך הייתי יוצאת מפאדיחה כזאת…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>