קבעתי פגישה עם מירי – ידידה שלי מכיתה ג' בערך. אין לי נוהג להתקשר לפני שאני מגיע. קבענו לפני 3 ימים אז פשוט נסעתי. כשהגעתי אליה, הבנתי שהיא עשתה דאבל בוקינג. הזמינה אותי ואת החברים שלה שאני לא מכיר.
הם בדיוק צפו באיזה סרט.
"ואיי, אני נורא מצטערת," מירי אמרה. "שכחתי שקבענו. הסרט נגמר עוד חצי שעה בערך ואז הם הולכים. בא לך לצפות בו אתנו?"
"בסדר…". התיישבתי על הספה ליד איזו בחורה. זה היה אחד הסרטים הכי נוראים שראיתי בחיים שלי. פלוץ קולנועי מנופח מעצמו. מזל שהגעתי רק בסוף הסרט. זוכרים את הסצנה מ"אמריקן ביוטי" עם השקית המתעופפת ברוח? זה היה משהו כזה, רק נראה שכל הסרט עסק באותה סצנה.
בסרט הזה השקית עפה לה ברוח ונחתה בכל פעם במקום אחר. פעם היא נחתה במגרש משחקים ואז נפתחת שיחה קצרה בין ילד לילדה, ופעם היא נחתה ליד פח זבל ואז נשמעו מחשבותיו של הומלס.
וכך הלאה והלאה.
בקיצור נראה לי שזיהיתם את גודל האסון.
חצי השעה הזאת הרגישה לי כמו שעתיים וחצי.
כשהסרט נגמר. כמעט צעקתי הללויה.
אחד מהחברים שלה, איזה בחור ממושקף עם אפרו, קם ואמר: "נו, מה אתם אומרים על 'ניילון'"?
"עמוק," מישהי אמרה. "יש פה מסר חד על החברה. עבודה מאוד לא רגילה. אהבתי במיוחד את הקטע עם חוטב העצים…"
"לא רע בכלל," אמר מישהו אחר. הוא קרא את הקרדיטים על אריזת ה DVD ושיבח אותם. לא הכרתי אף אחד מהשמות.
"…הפרס שקיבל הסרט," אמרה מירי, "לא היה בכלל צורך בו כדי להבין שזה גאוני".
וכך חבורת הפלצנים היללו ושבחו את הסרט ועברה לה עוד חצי שעה. הם לא היו רחוקים מלתת לו אוסקר בעצמם.
מכיוון שלא הייתה לי סבלנות יותר, וגם לא רצון לשמוע את הבושליט שלהם, קמתי ואמרתי: "מה עובר עליכם? זה הדבר הכי משעמם ופלצני שראיתי בחיי. שקית מתעופפת? טוב שלא עשו סרט על גרביים או על תהליך צמיחת המלפפון. מה זה הדבר הזה? מי ילך לראות דבר כזה בקולנוע?".
מירי נעצה מרפק בצלעותיי. הייתי צריך להבין את זה באותו רגע, אבל המשכתי בכל זאת: "עוד רגע והייתי יורה לעצמי כדור בראש. גם אם היו משלמים לי לא הייתי הולך לראות את הפוק הזה בקולנוע". מירי שוב נעצה מרפק בצלעות שלי ואז לחשה: "סתום כבר, זה הסרט של גיא. הוא ביים אותו. זאת עבודת הגמר שלו בחוג לקולנוע." היא התכוונה לממושקף עם האפרו.
שמישהו באמת ירה בי…