כחצי שנה לאחר שהכלב שלי הלך לעולמו בגיל 14 המופלג, סוף סוף הצלחתי לשכנע את עצמי להשיג כלב חדש. מכיוון שאני לא דוגל בקניית כלבים אלא אימוצם מהרחוב, לקחתי גור שמצאתי ליד הבית.
הגור לא נראה כמשהו שיתפתח לכלב גדול.
והוא באמת לא היה גדול כשהגיע לגובה הסופי.
באחד הימים קבעתי פגישת עסקית בדירה שלי עם לקוח פוטנציאלי.
לא היה לי זמן להשקיע באילוף הכלב, וכאשר צלצול הפעמון, רנדי טס לכיוון הדלת.
כשהלקוח נכנס, הכנתי לו קפה והתיישבנו בפינת האוכל בסלון. רנדי לא הפסיק להסתובב בין הרגליים שלנו ולהתחנן לליטופים, אז לקחתי את הרצועה וקשרתי אותו לכיסא שלי.
הוא התיישב ובהה בי במבט חצי עקום, ואז, ללא כל הכנה מוקדמת , הפליץ כאילו במחאה.
זה שבר את הקרח ביני ובין הלקוח. הוא צחק והייתה לנו שיחה טובה.
אחרי שעה שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד קפה.
הוא אמר שכן.
הלכתי למטבח, הכנתי את הקפה וברגע האחרון הצלתי את עצמי מפדיחה כי הבנתי ששמתי מלח במקום סוכר בקפה.
זה היה יכול להיות מביך.
בינתיים הלקוח התחבר עם רנדי וניסה לשחק אתו. הוא עבר לשבת בכיסא שלי וליטף את הכלב.
לרנדי יש בעיה של בלבול בתחושת הזמן , כך שאם אני יוצא מהחדר, בשבילו זה כאילו יצאתי מהבית וחזרתי אחרי יום שלם.
ברגע שהוא ראה אותי חוזר מהמטבח, הוא זינק ממקומו עם הכיסא אחריו כך שהלקוח שלי נחת עם התחת על הרצפה לא לפני שהראש שלו פגע בשולחן.
עד היום אני מנסה להבין למי זה היה מביך יותר: לי או ללקוח שלי.